<h1>בעלי הנפש להראב"ד — שער הטבילה</h1>
<h2>דף לו.</h2>
והיולדת הרי היא כנדה לכל דבר, או מפני שהוקשה היולדת לנדה, כדכתיב [ויקרא י"ב] כימי נדת דותה תטמא, או מפני שכל היולדות עכשיו זבות הן, דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ובין לשבעה נקיים, ובין לטבילת שמיני, ובין לבדיקה, הרי היא כנדה, כדתניא [יומא ו' ע"א] כל חייבי טבילות טבילתן ביום, נדה ויולדת טבילתן בלילה.
<h2>דף סו.</h2>
והיולדת הרי היא כנדה לכל דבר, או מפני שהוקשה היולדת לנדה, כדכתיב [ויקרא י"ב] כימי נדת דותה תטמא, או מפני שכל היולדות עכשיו זבות הן, דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ובין לשבעה נקיים, ובין לטבילת שמיני, ובין לבדיקה, הרי היא כנדה, כדתניא [יומא ו' ע"א] כל חייבי טבילות טבילתן ביום, נדה ויולדת טבילתן בלילה.
<h2>דף סו:</h2>
שער הטבילה, ראיתי לפרש בו דיני הטבילה ודיני החפיפה והחציצה. כתיב [ויקרא ט"ו] שבעת ימים תהיה בנדתה, יכול תספור שבעה ותהא מותרת לבעלה, ת"ל תהיה בנדתה, תהא בנדתה עד שתבא במים [שבת ס"ד ע"ב]. וכבר פירשנו שטובלת במי מקוה ואינה טעונה ביאת מים חיים. ומה שכתב בהלכות גדולות שהנדה והזבה טעונים מים חיים, שבוש הסופרים היא. [נ"א. וגרסינן במסכת יומא [ע"ח ע"א] ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית יהודה וליושבי ירושלים לחטאת ולנדה [זכריה י"ג], ואמר רב יוסף מכאן רמז לטבילת נדה מן התורה. ואע"ג דכתיב ביה בהאי קרא מקור נפתח דהוא מים חיים, לטבילת נדה לא בעינן מים חיים, דגבי זב בלחוד הוא דכתיבי מים חיים, אבל בשאר טבילות לא בעינן, והכי תניא בתוספתא מגילה [פ"א הי"א] אין בין זב לזבה אלא שהזב טעון ביאת מים חיים]. תניא בספרא [תו"כ פר' אמור] כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וכו' [ויקרא כ"ב], מה ביאת שמשו כולו כאחת, אף רחיצתו כולו כאחת, פירוש שלא יהא רוחץ אבר אבר. ועל זה הענין אמרו [ס"ז ע"א] נתנה תבשיל לבנה והפשילתו לאחורה וטבלה לא עלתה לה טבילה, מאי טעמא, דילמא אידבק בה מידי, ואע"ג השתא ליכא מידי עילוה אימר בדריוני נפל, פירוש עם שיצאה מן המים נתנדנד מעליה ולא עלתה לה טבילה. [נ"א. אימר בדיוני נפל. פירוש שמא עם גל המים נפל מעליה בעת יציאתה מהמים ולא היתה טבילתה כאחת]. והא דאמר רב שמואל בר יצחק אשה לא תטבול בנמל, פירשו כלהו רבוותא משום צניעות, דכיון דשכיחי ביה רבים לא טבלה שפיר. ובספרים שלנו מסיק בה בהא מילתא ואע"ג דהשתא ליכא אימר בדריוני נפל, ומשמע האי לישנא דמשום דאיכא טינא על שפת הנהר קאמר. וכיון דמשום חציצה הוא, אם טבלה לא עלתה לה טבילה כי ההיא דלעיל. ואם אין שם טיט, לא תטבול משום צניעות, ואם טבלה עלתה לה טבילה. [נ"א. אי נמי משום הטיט שבתוך המים, כדבעינן למימר קמן. ובין הלין נוסחי איכא טובא, דאי משום טינא הוא, אם טבלה לא עלתה לה טבילה משום דאיכא חציצה, ואי משום צניעות הוא, אם טבלה עלתה לה טבילה]. ואמר רבא אשה לא תעמוד ע"ג כלי חרס ותטבול, מאי טעמא, משום דבעיתא ולא טבלה שפיר. ואסילתא נמי בעיתא, פירוש בקעת. ומסתברא דאי טבלה אסילתא או ע"ג כלי חרס, טבילתה טבילה. והאי דנקט כלי חרס ולא נקט כלי עץ, כיון דבר קבולי טומאה מגבו הוא לא צריכא למימר, דההוא משום גזרת מרחצאות נמי אית ביה, ואפשר דאי טבלה נמי לא עלתה לה טבילה. אבל כלי חרס דלאו בר קבולי טומאה מגבו הוא, ולמדרס נמי לא חזי, סד"א תטבול, קמ"ל דלא משום דבעיתא. מיהו כיון דמקיש ליה לסילתא משמע דלית ביה גזרת מרחצאות. ובמשנה מקוואות [פ"ה מ"ב] שנינו מעיין שהעבירו ע"ג כלים או ע"ג ספסל הרי הוא כמות שהיה, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר הרי הוא כמקוה, ובלבד שלא יטבול ע"ג הספסל. שמעינן מהכא דבכלי עץ אפילו בפשוטים אית ביה גזרת מרחצאות, דהא הכא משום דבעיתא ליכא, דהא גברא לא טבל גופיה, אלא מנא הוא דקא מטבל, וקתני שלא יטביל על [גבי] הספסל, אלמא כיון דחזי למדרס אית ביה גזרת מרחצאות. ומסתברא דאי טביל לא עלתה לה טבילה. אבל ע"ג כלי חרס, כיון דלמדרס לא חזי ולאו בר קבולי טומאה מגבו הוא, הרי הוא שוה לסילתא, ולכתחלה הוא דלא, הא דיעבד שפיר דמי. [נ"א. ודוקא כלי חרס דלאו בר קבולי טומאה מגבו הוא, ומשו"ה דמי לסילתא וטבילתה טבילה, אבל כלי עץ כיון דבר קבולי טומאה מגבו הוא, אי טבלה נמי לאו כלום הוא. מ"ט משום גזירת מרחצאות שהם כלים. ובמשנת מקוואות שנינו מעיין שהעבירו ע"ג כלים או ע"ג ספסל הרי הוא כמות שהיה, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר הרי הוא כמקוה, ובלבד שלא יטביל ע"ג הספסל. שמעינן מהכא דבכלי עץ אפילו בפשוטים אית ביה גזירת מרחצאות, מ"ט משום דחזו למדרסות ומקבלי טומאה נמי מדרבנן. דהא הכא משום דבעית ליכא דהא איהו גופיה לא טביל, כלי בעלמא הוא דקא מטבל וכי קאי אספסל לא בעית ולא מידי, אלמא משום גזירת מרחצאות הוא דקאמר. וש"מ דכלי חרס דקאמר רבא דוקא נקט ליה, דכיון דלא מקבל טומאה מגבו ולמדרס נמי לא חזי, משום דבעית הוא דאיכא, משום גזירת מרחץ ליכא, אבל כלי עץ משום גזירת מרחצאות נמי איכא, וטבילתה נמי לאו טבילה היא]. ואי אית ביה טינא ואנחה חבילי זמורות תותי רגליה, לכתחלה נמי שפיר דמי, דהא לא בעיתא. [נ"א. והיכא דאיכא טינא במקום הטבילה וצריכה לאנוחי מידי תותי רגליה, היכי עבדא, מתיא חבילי זמורות ומשקעא להו התם וטבלה עילויהו, אי נמי נסר רחב שאינו משופה ומנחא בקרקע המקוה וטבלה, דהא לא בעיתא מידי].
כתב רב אחא כד טבלא אתתא צריכה לעיוני נפשה, דילמא מדבקי בה מיוסא דקירא או דלישה בבשרה והוי חציצה. וצריכה למיחף רישא ולמסרק מזיא, דילמא קטר מזיא ולא עלין בה מיא, ואמרינן נימא אחת קשורה חוצצת. וכד חפפא, לא תחוף אלא בחמימי, ואמרינן ואפילו בחמי חמה, דחמימי משרו מזיא וקרירי מסכסכי מזיא. לא תחוף לא בנתר ולא באהל, דנתר מקטף מזיא ואהל מסריך מזיא. ואי אמרת כי מקטיף מזיא מאי הוי, דילמא איידי דקטיני מסתבכי ביני אריכי ומקטר חד מינייהו ולא עיילה ביה מיא. וכי גדלה למזיא, לא תקטירנהו לריש דצוציתא, דלמא מקטרא חדא ביניתא מינייהו והוי חציצה. ולא תכרוך עילוי מזיא בשעת טבילה לא חוטי עמרא ולא חוטי כתנא ולא תיכי, דקמיטי והוי חציצה. והני תיכי דכתב רב אחא, מסתברא בתיכי דטניפן קאמר כדאיתא במסכת שבת [נ"ז ע"ב], [דאי בלא טניפן הא אמרינן התם בעא מיניה רב הונא מרב הני תיכי חלילתא מאי, א"ל כל שהוא ארוג לא גזרו. אתמר נמי אמר רב הונא בדר"י חזינא לאחוותי דלא קפדן עלייהו. ואמרינן התם מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא, איכא בינייהו דטניפן וכו', אלמא אי טניפן קפדי עלייהו בשעת טבילה ואי לא לא]. אי נמי שאני תיכי חלילאתא משאר תיכי שהן מעשה עבות, כי הן מהודקות מאוד, אבל החלולות הן מעשה אורג והמים נכנסין בהן והקשר מתרפה. ובמסכת שבת לא התירו אלא החלולות הנקיות מן הטיט, וכשאסר רב אחא לא אסר אלא באותן שהן גדילות עשויות מעשה עבות. עוד נראה לי כי החלולות יותר הן [מרופות] מן הארוגות, כי הארוגות מפני שהן שתי וערב מהודקות הן מאד, אבל אלו החלולות שהן מעשה רשת רפויי מרפו טובא ולא מהדקי שפיר ועיילי מיא תותייהו. הלכך לא שרינן אלא בחלולות לבד, שהן עשויות מעשה רשת כאותן אבנטין של צמר הבאים מספרד, והוא שיהיו נקיות מן הטיט יפה יפה. [וא"ת כיון דארוגות חוצצות ואע"ג דלא טניפן, כי אמרינן התם מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא, ואמר ליה איכא בינייהו דטניפן, הוה ליה למימר איכא בינייהו דאריגן, להך לישנא דאמרת משום ארוג הא נמי ארוגות איהו ושרו, להך לישנא דאמרת משום קפידא הא נמי מקפד קפדן עליהו ואסירי. הא לא קשיא מידי, דאיכא למימר בחלולות עצמן בעא לפלוגי, דהיכא דטניפן אסירי משום דקפדן עליהו בשעת טבילה, ולעולם ארוגות אף על גב דלא טניפן חוצצות, דאי לא הוה ליה לרב כהנא למבעי בארוגות]. והאי לעיוני נפשה דקאמר, לא ידעינן מאי נינהו, אם ע"י רחיצה קודם טבילה, או שמא בשעת הטבילה, אי נמי בעיוני בעלמא, שהרי לא תקן עזרא אלא חפיפה, והוא חפיפת הראש כדתנן [נזיר מ"ב ע"א] נזיר חופף ומפספס (אבל לא סורק). אלא מדאמרינן [ס"ו ע"ב] טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ, ואיכא נמי ספרי דכתיב בהו על בשרה, אם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול, ואם לאו, אע"פ שנתעסקה באותו המין כל היום לאחר טבילה לא עלתה לה טבילה עד שתאמר ברי לי שלא היה עלי בשעת טבילה, שמע מינה דאורחא הכי הוא, לעיוני נפשה בשעת חפיפה, דאי לאו בשעת חפיפה למה לי למתלי בדיקת גופה בחפיפה כלל, הוה ליה למימר אם באותו היום שבדקה וחפפה טבלה עלתה לה טבילה. ותו שמעינן מינה דעיוני על ידי רחיצה הוא, דאי עיוני בעלמא בלא רחיצה, למה לי דעבדא בשעת חפיפה, אלא ש"מ ברחיצה. והשתא נהוג כולי נשי דבשעת חפיפה שטפן נפשייהו בחמין ובדקו נפשייהו, ולאו משום דצריכין לחמין להדחת הגוף, אלא דהכי מעלי להו טפי. ואי לא בדקה נמי סמוך לטבילה בשטיפת המים לא מעכב, (אצל) [אבל] חפיפת הראש מיהו צריכה שתהא סמוך לטבילה.
אמר רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה במים, ואע"ג דתנן [מקואות פ"ח מ"ה] בית הקמטים ובית הסתרים אינן צריכות שיבואו בהן מים, נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לבא בו בעינן, כרבי זירא, דאמר רבי זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכו'. אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה ונמצא לה עצם בין שיניה, והצריכה רבי טבילה אחרת. מהא שמעינן שאם לא הדיחה בית הסתרים ובית הקמטין שלה ונמצא בהן דבר חוצץ, שלא עלתה לה טבילה. [ואם לא נמצא עליה דבר חוצץ, אע"פ שלא בדקה קודם טבילה עלתה לה טבילה. ואינו דומה לבדיקת הגוף ולחפיפת הראש כדבעינן למימר קמן, דהא שפחתו של רבי לא בדקה את שיניה קודם טבילה, ואפ"ה טעמא דנמצא עצם בין שיניה הצריכה רבי טבילה אחרת, הא לאו הכי לא. ותו שמעינן משפחתו של רבי שצריכה אשה לבדוק בין שיניה משום עצם או משום בשר מהודק או משום דבר אחר. והיכא דלא בדקה קודם טבילה בין שיניה ולא בית הסתרים שלה, ואחר טבילה נמי לא בדקה עד שאכלה או שנתעסקה בכתמים ובתבשילים, ואח"כ בדקה ומצאה עצם או דבר חוצץ בין סתריה, מסתברא דכה"ג לקולא תלינן בהו ואמרינן דבתר טבילה עיילו בה, הואיל וא"צ שיבואו בהם המים].
גופא אמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ, אם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול, ואם לאו צריכה לחוף ולטבול. איכא דאמרי אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול [ואם לאו צריכה לחוף ולטבול]. מאי בינייהו, סמוך לחפיפה טבילה איכא בינייהו. וקיי"ל כלישנא בתרא דבעי סמוך לחפיפה טבילה. ואם לא טבלה סמוך לחפיפה, ונמצא עליה דבר חוצץ [צריכה לחוף ולטבול פעם אחרת, ואם לא נמצא עליה דבר חוצץ], טבילתה טבילה, מידי דהוה אמקום דלא אפשר, כדאמרינן לקמן. והיכא דטבלה בלא חפיפת הראש ובלא בדיקת הגוף, לא סלקא לה טבילה, מדאמרינן [ס"ז ע"א] נתנה תבשיל לבנה והפשילתו לאחוריה לא עלתה לה טבילה, וכל שכן (האיך) [היכא] שנתעסקה בכמה כתמים שלא עלתה לה טבילה. ואפילו עיינה נפשה בשעת טבילה, חפיפת הראש מיהא לא סגי לה בעיוני, דהא מתקנת עזרא הוא. ואפילו שדא מסרקא ברישא בתר טבילה ולא משכחא מידי דסריך במזייה, דלמא בהדי דמסרקא רישא השתא משתרי מזייה, אי נמי ההוא ביניתא דהוה קטיר בשעת טבילה נתר בהדי מסרוקיתא ולא ידיעה לה, ומשום הכי כד טבלה בלא בדיקת הגוף ובלא חפיפה לא סלקא לה טבילה כלל.
שנינו במסכת מקואות [פ"ז מ"ז] המטביל את המטה שרגליה שוקעות בטיט העבה טהורה, מפני שהמים מקדימין. יש מי שאומר שכן הדין לאדם. ומה שכתוב בספרים שלנו האשה לא תטבול בנמל ומפרש בהו מפני הטיט, אינו מקפיד אלא על טיט שעל שפת הנהר. ויש מי שאומר שאין דין הזה באדם אלא במטה בלבד, אבל רגלי האדם כיון שנכנס לו הטיט בין אצבעותיו והוא מקום דחוק איפשר שיהא חוצץ, ונראין דבריו. מכל מקום יכולין אנו ללמד מזו המשנה שאין האשה צריכה לעקר רגליה מן הקרקע בשעת טבילה ולשוט באמצע המים, ואם תאמר הרי היא חוצצת בדריסת רגליה על הרצפה ואין המים נכנסין תחת כפות רגליה ואין טבילה בבת אחת, הרי אמרו במשנה זו שהמים מקדימין לרגליה. ועוד מן הדעת אנו יכולים להכריע, שהרי שנינו [טהרות פ"ח מ"ט] טופח ע"מ להטפיח חבור לטהרה ולטומאה, ואי אפשר דלא יהיה תחת רגליה טופח ע"מ להטפיח המחובר עם שאר המים מפני שהמים קדמו לשם. וא"ת ממשנתינו ששנינו במקוואות פ"ז [מ"ז] מקוה שמימיו מרודדין, כובש חבילי עצים וחבילי קנים עד שיתפחו המים ויורד וטובל, אלמא בעינן שתעקר רגליה בתוך המים, [שאם] היא יכולה לכבוש עצמה למטה והלא המים עולין עליה ואע"פ שהם מרודדין. זו אינה קושיא, דאפשר שיהיו מרודדין כ"כ דלא סגי לה דלא עבדא כי האי גוונא. כתב בעל הלכות כדטבלה איתתא וסליקה לה, מיבעי לה למימר בא"י אמ"ה אקב"ו על הטבילה. ורבוותא אחריני אמרי מקמי דטבלה מבעיא לה לברוכי, כדקיי"ל [פסחים ז' ע"ב] כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. וא"ת הא אמרינן חוץ מטבילה ושופר, ההיא טבילת גר היא, דמקמי טבילה לא חזי לברכה דאכתי עכו"ם הוא, אבל נדה חזיא לברכה, כדאמרינן (בברכות) [בבכורות כ"ז ע"א] אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן, ואי אפשר להפרשת חלה בלא ברכה. הילכך מקמי דתפשוט מנהא מיבעיא לה לברוכי. ואי לא מברכא מקמי דתפשוט, מכי עיילא עד צוארה במיא מברכא. ואי מיא צלולין נינהו, עוכרתן ברגליה ומברכת. ונראה לי בגר קטן שב"ד מטבילין אותו [כתובות י"א ע"א], או בעבד קטן שרבו מטבילו בשלשה, שב"ד מברכין עליו על טבילת הגרים לפני הטבילה, כדין כל שאר מצות שבתורה. וא"ת היכן נצטוו ב"ד, מואת הנפש אשר עשו בחרן [בראשית י"ב], והלא אם נתקבצו כל באי עולם לברוא יתוש אחד אינן יכולין לבראו, אלא הגרים שגיירו והחזירום תחת כנפי השכינה, מעלה עליהם כאילו בראם [מד"ר בראשית ל"ט, י"ד]. [וכתוב [ירמיה ט"ו] אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד וכו'. וכתוב [ישעיה מ"ט] ויאמר נקל מהיותך לי עבד להקים את שבטי יעקב ונצורי ישראל להשיב ונתתיך לאור גוים להיות ישועתי עד קצה הארץ].
<h2>דף סז.</h2>
שנינו במשנה מקוואות [פ"ח מ"ה] נדה שנתנה מעות בפיה וירדה וטבלה, טהורה מטומאתה אבל טמאה על גב רוקה. נתנה שערה בפיה, או קפצה ידה, קרצה שפתותיה, כאלו לא טבלה. ואם תאמר מאי שנא עצם בין שיניה ממעות שבפיה, התם מהדק הכא לא מהדק. ומכאן למדנו שאין האשה צריכה לפתוח פיה בשעת טבילה, דהאי קפצה ידה קרצה שפתותיה דמהדקו להו קאמר, ומשום חתוך השפתים הנראה שהוא מסתתר בקריצתה. וא"ת שמא (בקריצת) [בסתימת] השפתים הקפידה המשנה, הא אמר רבא נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי וכו', ואם איתא דבעינן פה פתוח ממש, הא בעינן נמי ביאת מים בתוך הפה. והתם במסכת קדושין [כ"ה ע"א] אמרינן דהא דהצריך רבי טבילה אחרת לשפחתו כשנמצא לה עצם בין שניה משום דרבי זירא, ולא משום דצריך ביאת מים. ועוד לשון קריצה אינו אלא לשון הדוק, כדאמרינן במסכת יומא [י"ט ע"ב] כל המתפלל ורומז בעיניו וקורץ בשפתיו ומראה באצבעותיו, עליו הכתוב אומר [ישעיה מ"ג] ולא אותי קראת יעקב. ואם איתא (דקריצת) [דקריצה] סתימת הפה כי אורחא היא, מאי קא עביד, ודומיא דרומז בעיניו ומראה באצבעותיו קתני לה, דקא עביד מעשה דקא משני ממנהגא. האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאין [מקואות שם], כשהוא מדיח ידיו במים טהורין, רבי שמעון אומר ירפה כדי שיבאו בהן המים. בית הסתרים ובית הקמטין אינן צריכין שיבאו בהן מים. כתב בעל ההלכות דאי איכא גושפנקא באצבעותיה וטבלה, אי מרפיא דעיילי בה מיא לא חייצא, ואי לא חייצא. ותנן נמי [מקואות רפ"ט] אלו חוצצין באדם, חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות. ובגמרא דשבת [נ"ז ע"א] אמרינן דשל שער אין חוצצין. קלקי הלב והזקן ובית הסתרים שבאשה, לפלוף שחוץ לעין, וגלד שחוץ למכה, והרטייה שעליה, ושרף היבש, וגלדי צואה שעל בשרו, ובצק שתחת הצפורן, והמלמולין, וטיט היון וטיט היוצרים וגץ יוני. אי זהו טיט היון זה טיט הבורות, שנאמר [תהלים מ'] ויעלני מבור שאון מטיט היון. ומפורש (במסכתא) [בתוספתא] מקוואות [פ"ו ה"ה] טיט ובצק שתחת הצפורן אפילו כנגד הבשר, וצואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר, הרי אלו חוצצין. פירוש קלקי הלב והזקן ובית הסתרים באשה, שער הזקן ושכנגד הלב ושבבית הסתרים באשה שנתלכלך בזיעה עד שנעשה (ה)עבה כמין צמר מסובך, הרי הן חוצצין, מפני שהאיש מקפיד עליהן, והאשה מקפדת על שבבית הסתרים. לפלוף שחוץ לעין, פירוש צואת העין. והמלמולין, פירוש טיט שעל היד שנמלל בידיו עד שנעשה כעין גרגרין ומדובקים בידיו. טיט היון וטיט היוצרים וגץ יוני, כולן מיני טיט הם, אלא שזה חזק מזה. ואי קשיא [לך] חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועה שבראשי הבנות אמאי חוצצין, והלא מעוטו שאינו מקפיד הוא. לא, מקפדת היא, דלא תימא כל שאינו מקפיד עליו בשעת טבילה, אלא אם תקפיד עליו שעה אחרת [נ"א אחת] דבר המקפיד עליו הוא, שאי אפשר שלא תעביר אותם מעל ראשה בשעה שחופפת את ראשה. וכן הטבעת שבידה, אי אפשר שלא תעבירנו בשעת לישה או בשעה שהיא אופה ומבשלת. ואלו שאינן חוצצין, קלקי הראש ובית השחי, ובית הסתרים באיש, לפלוף שבעין, וגלד שעל המכה, ושרף הלח, ולכלוכי צואה שעל בשרו, וצואה שתחת הצפורן, וצפורן המדולדלת. פירוש יש מאלו מפני שאינו מקפיד, ויש מאלו מפני שאין חוצצין. גרסינן במסכת נדה בגמרא אמר רמי בר אבא האי רבדא דכוסילתא, עד תלתא יומי לא חייצא, מכאן ואילך חייצא. ואמר מר עוקבא לפלוף שבעין, לח אינו חוצץ יבש חוצץ. אימתי נקרא יבש, משמתחיל לירוק. ואמר שמואל כחול שבעין אינו חוצץ, שעל גבי העין חוצץ. ואם היו עיניה פורחות, שעל גבי העין נמי אינו חוצץ. פירוש פורחות, דומעות. ואמר רבי יוחנן פתחה עיניה ביותר עצמה עיניה ביותר, לא עלתה לה טבילה. ובתר הנך שמעתתא אמרינן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא כדאמר ריש לקיש אשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה. והרב רבי יצחק [פ"ב דשבועות] הוסיף עוד על לשון הגמרא וכתב הכי ולית הלכתא ככל הני שמעתתא, דלא איתמרו כל הני אלא לטהרות, אבל לבעלה שפיר דמי, כי הא דאמר רבי שמעון בן לקיש וכו'. ואין הפירוש מתישב עלי בזה הלשון, שאין ראיה מדברי ריש לקיש לדחות כל הני שמעתתא. ועוד, כי דברי ריש לקיש להחמיר הם, שהרי אמר אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה, ואיהו קאמר לקולא. והלשון הראשון נכון בעיני, והוא מתפרש יפה על דברי רבי שמעון בן לקיש. וכן פירושו, ולית הלכתא ככל הני שמעתתא, על תלתא שמעתתא קמייתא קאמר, דאינון רבדא דכוסילתא ולפלוף שבעין וכחול שחוץ לעין, דאינהו אמרי חוצצין באשה, ולית הלכתא כוותייהו, אלא כסתמא דמתניתין דאיתניא לעיל, דגלד שעל המכה אינו חוצץ כלל, לא שנא דכוסילתא ולא שנא דשאר מכה, לא שנא בגו תלתא ולא שנא לבתר תלתא. ולפלוף שבעין נמי, סתמא קתני לה במתניתין, לא שנא לח ולא שנא יבש אינו חוצץ. וכן הכחול אינו חוצץ, דבלפלוף קא קפיד בין חוץ לעין לתוך העין, אבל בכחול בכלהו לא חייץ. והנך תלתא שמעתא קא דחינן להו מהלכתא. אלא כי הא, קאי אדרבי יוחנן, דשמעתיה דרבי יוחנן הלכתא היא, מדריש לקיש דאמר אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה, אלמא אם שנתה מדרך גדילתה וטבלה, כגון ששחתה ביותר או זקפה ביותר לא כלום היא, מפני שמסתתרין בה מקומות הסמוכין לבית הסתרים שאין יכולים לבא בהם מים. וכן פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר, (הסתרים) [הסתירה מקומות] שאין יכולים לבא בהן המים, ואין זה דרך גדילתה לפתחם ביותר או לעצמם ביותר. זה הפירוש נכון בעיני. עוד נראה לי כי שלש השמועות הראשונות סתם נאמרו, והשומע טעה והזכיר אותם על טבילת האשה, ובאו בעלי הגמרא ואמרו דלית הלכתא ככל הני שמעתתא לענין אשה, אלא כי הא דרבי יוחנן, דלא איתמר כל הני שמעתתא אלא לטהרות, אבל הך דרבי יוחנן לענין אשה איתמר והלכתא כותיה מדריש לקיש. הלא תראה כי כולם אמרו חוצץ ואינו חוצץ, ורבי יוחנן אמר לא עלתה לה טבילה, אלמא איהו באשה לבעלה נמי קא מיירי. ועוד מאי שנא עצמה עיניה ביותר מקריצת שפתותיה, שכתב [הרב] בהלכותיו שהוא חוצץ. ואם תאמר גם הוא ידחה מכח המימרא הזאת, א"כ למה כתב אותה הרב, והלא משנה היא ואינה בגמרא, ואם אינה הלכה לא יכתבנה ולא ידחנה. ובאמת נראה לי כי כוונת הרב כך היתה, ולכך הביא סתם המשנה כפשוטה, לומר כי שלש שמועות הנוספות להחמיר על דברי המשנה אינם הלכה כי אם לענין טהרות, אלא כי הא דרבי יוחנן דדמיא לריש לקיש. ואף על לשון הרב יכול להתפרש זה הפירוש, דכל הני שמעתתא אתלת קמייתא קאי, דהא מ"מ דרך גדילתה קא טבלה, דלא איתמרו הני תלת שמעתתא אלא לענין טהרות אבל לבעלה שפיר דמי, כי הא דריש לקיש, כלומר ובלבד שלא תשנה מדרך גדילתה, וממילא הא דרבי יוחנן מתקיימא מדריש לקיש. מ"מ הלשון מיושר ומרווח יותר בלשוננו, ושניהם יוצאין על דרך אחד. היכי דמי דרך גדילתה, כדתניא בסיפרא [תו"כ פר' תזריע] האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים, כעודר לבית הסתרים, וכמוסק זיתים לבית השחי. והאשה נראית כעורכת ומניקה את בנה, כעורכת לבית הסתרים, וכמניקה את בנה לתחת הדד, וכאורגת (בעמרים) [בעומדים] לבית השחי ליד הימנית, רבי יהודה אומר אף כטווה פשתן לשמאלית. (כלים) [כשם] שנראה לנגעו כך נראה לתגלחתו. ולמדנו מדריש לקיש שאין האשה טובלת לא מעומד ממש, ולא שוחה ממש, שמא יסתר לה מקום הגלוי, אלא שוחה כענין הזה או קרוב לו, וצריכה שתפתח זרועותיה וירכותיה על הדרך שאמרנו.
וכשהאשה טובלת, צריכה שתעמוד אחרת על גבה ותראה שלא נשתייר משערה על פני המים, או שתכרוך שערותיה על ראשה בדבר שאינו חוצץ, כגון תיכי חלילאתא שאינן מצוצאות ואינן מלוכלכות שהמים יכולין לבא בהם, אי נמי בחוטי שער שאינן חוצצין ואפילו הן מהודקין. וא"ת והלא חפיפת הראש משום חציצת קשר השער היא. התם הא אמרינן טעמא משום דנימא אחת קשורה חוצצת, אבל שלש קשורות אינן חוצצות, והנך חוטי שער נמי דאמרי דאין חוצצין דוקא שלש, אבל באחת ושתים לא. א"נ אפילו תימא דלא פלוג רבנן בחוטי שער, דלא שנא שערה אחת כרוכה עליה ולא שנא שתים ושלש כרוכות עליה אינן חוצצות, ושאני קשר מכריכה, דקטרא דחד מהדק, וכריכה אפילו דחד לא מהדקא, דאיידי [דאשון] ושיע משתריק ולא חייצי כלל, לא על גבי שער ולא על גבי בשר, והאי טעמא עדיף ומסתבר. ודייקינן להא מילתא מדקתני במתניתין דשבת [נ"ז ע"א] לא תצא אשה בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן, ולא תטבול בהם עד שתרפם. ואמרינן בגמרא מה טעם לא תצא בהם, משום דלא תטבול בהם עד שתרפם, וקא תני סיפא יוצאה אשה בחוטי שער וכו', אלמא חוטי שער אינן צריכין לרפות, דאע"ג דמהדקי עיילי בהו מיא. ומדלא מפליג בחוטי שער בין אחת לשתים, אלמא בכולהו לא חייצי כלל כדפרישנא. אחרי זאת מצאתי בשבת ירושלמי בפרק במה אשה יוצאה [פ"ו ה"א] תמן תנינן אלו חוצצין באדם, חוטי צמר וחוטי פשתן, והרצועות שבראש הבנות, שמואל אמר לית כאן של שער על דעתיה דרבי יהודה, אלא של צמר, הא של שער דברי הכל אין חוצצין. רבי (אחא) [בא] בשם רבי יהודא רבי זעירא בשם רבנן היתה נימא אחת חוצצת, שתים ספק, שלש אינן חוצצות. רבי זעירא בעי קשר נימא אחת לחברתה אחת היא, אחת לשתים שתים הן, לשלש שלש הן. רבי יהודא אמר זו שהיא יורדת לטבול לנדתה קושרת שערה בזנב הסוס (לעובר') [לעובדא] וסמיך עלי. מן הגרסא הזו נראה שהוא כלשון הראשון שפרשתי, שאפילו (בברי') [בכריכה יש] (ש)הפרש בין אחת לשלש, ושנים ספק. ואם מן הראיה שהבאתי ללשון השני אין כאן ראיה, דסתם חוטי שער שהאשה כורכת על שערה קליעת שער ויש בה יותר מג' חוטין ומד'. וכיון שמצאנו גירסת הירושלמי לחומרא, טוב להחמיר בדבר. [נ"א. ויש ששואלין הלא חפיפת הראש משום חציצת הקשר הוא, אלמא קשר השער חייץ. איכא מאן דמתרץ שאני קשר מכריכה, דקשר שער חייץ אבל כריכת שער על ראשה לא חייץ דאגב דאשון מישתריק ועיילי ביה מיא. ואיכא נמי מאן דמספקא ליה מילתא ואמר דבכריכה נמי לא שרינן אלא בקליעת שלשה חוטין כדאמרינן בגמרא [ס"ז ע"א] נימא אחת קשורה חוצצת, שלש אינן חוצצות, שתים ספק. ומסתברא כי האי לישנא בתרא, דגרסינן בפרק במה אשה ירושלמי [שבת פ"ו ה"א] תמן תנינן אלו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן וכו', שמואל אמר לית כאן של שער על דעתיה דרבי יהודה אלא של צמר, הא של שער דברי הכל אין חוצצין. רבי בא בשם ר' יהודה ר' זעירא בשם רבנן היתה נימא אחת חוצצת שתים ספק שלש אינן חוצצות. ר' זעירא בעי קשר נימא אחת לחברתה אחת היא, אחת לשתים שתים הן, לשלש שלש הן. ר' יהודה אמר זו שהיא יורדת לטבול לנדתה קושרת שערה בזנב הסוס לעובדא וסומכון עלי. מן הגרסא הזו נראה דבכריכה נמי איכא קפידה בשער. ומדרב יהודה נמי, דלא שרא להו לעובדא אלא בזנב הסוס שהוא עב וקשה, אבל שער האשה לא].
<h2>דף סז:</h2>
אמר רב נדה בזמנה לא תטבול אלא בלילה, שלא בזמנה טובלת בין ביום ובין בלילה, ורבי יוחנן אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה לא תטבול אלא בלילה, משום סרך בתה. וקי"ל כרבי יוחנן. וה"מ לכתחלה, אבל אי טבלה טבילתה טבילה, דהא אי איכא אונס בטבילת לילה טובלת ביום שמיני לכתחלה, כי הא דאתקין רב אידי בנרש למיטבל ביממא דתמניא משום ארייוותא, רב אחא בר יעקב בפפוניא משום גנבי, רב יהודה בפומבדיתא משום צנה, רב במחוזא משום אבולאי, פירוש שומרי שערים [שסוגרים אותם בלילה]. אמר ליה רב פפי לרבא מכדי האידנא כולהו נשי ספק (וכו') [זבות] נינהו ובעיא שבעה נקיים, ליטבלו ביממא דתמניא. פירוש דאי זבה היא הא טבלה בזמנה, ואי נדה היא טבלה ביום שמיני. וא"ת שמא נדה היא ואמר רבי יוחנן בין בזמנה בין שלא בזמנה לא תטבול אלא בלילה, התם הא קאמר טעמא משום סרך בתה, והאידנא בין אמה בין בתה [לא] משכחת בהו טבילה בזמנה [נ"א. ואלו הכא בין אמה בין בתה כולהו ביום שמיני טבלן]. ושני ליה משום דרבי שמעון, דתניא אחר תטהר, אחר מעשה תטהר, פירוש אחר טבילה, אבל אמרו אסור לעשות כן שמא תבוא לידי ספק, פירוש שמא תראה בו ביום ותסתור כל שבעה, והכא נמי כיון דמשוינן לה כזבה וסתרה ואסורה לשמש כולי יומי דתמניא, שויוה לההוא יומא כיום שביעי לנדה, דהא נדה היא, ומשום הכי לא טבלה בשביעי. [נ"א. ותסתור למפרע. הלכך כיון דמשוינן להו כזבות ואי חזין ביום טבילה סתרן למפרע, שויוה רבנן לההוא יומא כשביעי של נדה הואיל וספק נדה היא, ואסרוה נמי למטבל כדי שלא תבא לידי אותו מעשה]. וכתב רב אחא משבחא ז"ל דאי טבלה בשביעי לא עלתה לה טבילה.
<h2>דף סח.</h2>
והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה. והלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה. קשיא הלכתא אהלכתא. לא קשיא, הא דאפשר הא דלא אפשר. פירש רב אחא דאי איתרמי לה טבילה ביני שמשי, דלא אפשר למסרק בלילה, חייפא ביממא וטבלה. ואפילו איתרמי בי שמשי דשבת [וחמישי בשבת] (ו)יו"ט, דלא אפשר למיחף בהון, וזמן טבילתה בליל שבת, חייפא ברביעי בשבת וטבלה בי [שמשי], משום דטבילה בזמנה מצוה [כ"ט ע"א]. וכי גדלה למזייה לא תקטרינהו לרישי דצוציתא וכו', כדכתיב לעיל. משמע מדבריו שהאשה צריכה לשמור את עצמה בינתיים מכל דבר חוצץ, כמו שצריכה לשמור מקשירת שערה. ויש לומר שאינה צריכה לכך, הואיל ויכולה לבדוק את עצמה בשעת טבילה, אבל תקון השער דלא איפשר לה ביום טוב צריכה לשמור עצמה בינתיים. מיהו מדפריש טעמא משום דטבילה בזמנה מצוה עדיף, ש"מ דהשתא דליכא טבילה בזמנה לא מיבעי לה למטבל בלילי שבת ויום טוב, דלא אפשר למיהוי סמוך לחפיפה טבילה. ואי עבדא עבדא, ובלבד שתבדוק עצמה בשעת טבילה, לפי שא"א לה שלא נתנה תבשיל לבנה ולא האכילתו ולא נתעסקה בכמה ענינים. ואם לא שמרה את עצמה מכל אלה ולא בדקה עצמה בשעת טבילה, לא עלתה לה טבילה. ואני תמה איך אשה יכולה לטבול בלילי שבתות וימים טובים, ואיך תנצל מסחיטת שער. ולכן אני אומר כי ראויה הטבילה לדחות עד מוצאי יו"ט.
